ילד קטן, הרבה מוזיקה, והרבה כאב באצבעות
מוזיקה נכנסה לחיי הרבה לפני שמישהו קרא לזה כישרון.
אני זוכר את עצמי ילד קטן. בית של סבתא. פסנתר קיר ישן.
בכל ביקור הייתי נמשך אליו, מניח אצבעות על הקלידים ומנסה “לנגן”.
זה היה המקום שבו הרגשתי בבית.
רוב הילדים רצו צעצועים ומשחקים.
אני רציתי כלי נגינה: תופים קטנים, פסנתר קטן, מפוחיות, כל צעצוע בצורת כלי נגינה שמוציא צליל.
בכיתה ב’ הגיע לבית הספר מישהו שרצה להקים להקת תלמידים. בשביל רוב הכיתה זו הייתה עוד הודעה.
בשבילי – חלון שנפתח. קפצתי על זה. ככה הגיטרה נכנסה לחיים שלי.
הגיטרה הראשונה שלי הייתה עם מיתרי מתכת.
כל אקורד הרגיש כמו סכין בקצות האצבעות.
העור נפתח, נהיו יבלות, דמעות זלגו - אבל אמרו לי:
“תנגן יותר. העור יתקשה, ואז כבר לא יכאב.”
אז ניגנתי. עם כאב, עם יבלות, עם דמעות.
כבר שם למדתי שיעור ראשון: לפעמים הדרך שלך במוזיקה מתחילה בכאב מאוד פיזי ופשוט - ולהמשיך למרות.
1. פחד מטעות – כשכל תו מרגיש כמו בחינה
בכיתה ג’, ההורים לקחו אותי לבית ספר למוזיקה ללמוד אקורדיון. זה לא שאקורדיון
היה חלום הילדות שלי – פשוט בבית היה אקורדיון של אבא.
כאן נכנס אל התמונה עוד מרכיב מאוד משמעותי בחיים שלי: החינוך הסובייטי.
פרפקציוניזם.
כלל לא כתוב אבל מאוד מורגש: אסור לטעות. טעות זה לא "חלק מהלמידה".
טעות זה כישלון. משהו שאתה צריך להתבייש בו. לפעמים, אם טעית, יכולת גם לקבל
מכות על הידיים.
לאט לאט נבנה בתוכי פחד כזה: אסור לטעות. אם טעיתי – זה אומר שמשהו בי פגום.
לטעות הופך ממעשה קטן לרגש גדול של בושה. את התחושה הזאת סחבתי איתי שנים.
היא נכנסה לאצבעות, לנשימה, לבמה. כל פעם שהייתי מנגן – איפשהו בפנים יש קול
קטן שאומר: "רק אל תטעה".
הפחד הזה ליווה אותי עד האקדמיה למוזיקה, בערך עד גיל 22.
תחשבו על זה: יותר מעשור של מוזיקה מתוך מקום שבו כל טעות מרגישה כמו פסק דין.
ורק שם, באקדמיה, פגשתי מורה אחד שהצליח לעצור את הרצף הזה. מישהו שישב מולי,
זיהה את הפחד הזה ונתן לי שיטה – דרך חשיבה ודרך עבודה – מה לעשות עם הפחד
מלטעות. איך ללמוד לחיות עם טעויות, לעבוד איתן, ואפילו להשתמש בהן כדי לגדול.
זו הייתה אחת המתנות הכי גדולות שקיבלתי כמוזיקאי וכבן אדם.
